Directed and animated by
Shahaf Ram
www.instagram.com/shahaf_ram/
www.facebook.com/jacktml/
Animation Assistant -
andrey missing
www.instagram.com/mi_ss_ing
http://Iamissing.com
Concept Art and script by
andrey missing and shahaf ram
Music by TATRAN
www.tatranmusic.com
www.facebook.com/tatranmusic
www.youtube.com/tatranmusic
- - - -
When I was 9 I played in a tennis tournament. First round begins, the referee of my match didn’t show up. My opponent’s dad said: I’ll be the judge. I didn’t suspect a thing at first but then it dawned on me.. They were fucking cheating. Nobody was there to help so I decided to fight back as hard as I can. I channeled my rage towards the yellow ball. I was unstoppable. Running. Sweating. Swearing. Michel Jordan. Win. Win. Win.
After the first round I felt super ready for the next round. But nobody called me for the next game. Days turned to weeks and summer was over. When school started I started to realize that there is no next round. It haunted me, Did they just continue to play without me?? And maybe the tournament wasn’t over, maybe they still play till this day. Maybe there is no next round at all. No final, no trophy. You just keep playing.
- - - -
בכיתה ו הייתי בנבחרת של גבעת אלה בטניס
בקיץ המועצה המקומית ארגנה טורניר בין הישובים.
התחיל סבב המשחקים הראשון.
עשרות ילדים מזיעים אחד מול השני.
אך קרה מקרה- ולמשחק שלי היה חסר שופט.
האבא של השחקן מולי החליט שהוא יהיה השופט. בהתחלה לא חשדתי. אך מהר מאוד הבנתי מה המשמעות של העניין וראיתי את ההפסד הצורם מתקרב ללא שליטתי.
זה היה כול כך לא הוגן ולאף אחד לא היה אכפת. ואני זוכר איך מתוך פיגור במשחק ומתוך החוסר הוגנות הזאת קיבלתי כזה דרייב להילחם חזרה. וכשהמצב היה נרא חסר סיכוי. משהו נפתח בי. איזה זעם וגאווה חסרת גבולות. הייתי בלתי ניתן לעצירה. לא הפסקתי לזוז לקפוץ. להתאבד על כול כדור. זה לא היה פשוט. אבל ניצחתי .
יום סבב המשחקים הראשון עבר. חזרתי לישוב. הרגשתי מוכן לסבב הבא.
ימי הקיץ עוברים להם לאט, ואני מחכה, ומפנטז כמה רחוק אצליח להגיע עם הזעם החדש שרחשתי. אבל אף אחד לא קורה לי לבא.
הקיץ נגמר, הלימודים מתחילים ומתחיל להזדחל לי לראוש הרעיון הזה, התובנה הבילתי נסבלת- שהסבב הבא לא הולך להגיע.
ואחת לכמה זמן עוד הייתי תוהה עם עצמי
מה קרה שם?
למה הטורניר לא המשיך?
ואולי הוא כן המשיך פשוט בלעדי ?
ואולי בעצם הוא פשוט לא נגמר מעולם.
אולי הוא עדיין קורה. טורניר אחד גדול וארוך. ואין שום שלב שני שאפשר להגיע אליו. גם לא שלישי או חצי גמר.
ובטח שאין פודיום קטן שעולים אליו ושומעים מחיאות כפיים רחוקות או גביע נוצץ מפלסטיק או מדליית ארד שעולה בחניות הספורט בדיוק כמו מדליית הזהב.
אין.
פשוט ממשיכים לשחק עד שנשחקים.
וגם אז
- - - -)
Captions provided by CCTubes – Captioning the Internet! White Lies
(first single from TATRAN upcoming album Foresee)
Directed and animated by
Shahaf Ram
www.instagram.com/shahaf_ram/
www.facebook.com/jacktml/
Animation Assistant –
andrey missing
www.instagram.com/mi_ss_ing
http://Iamissing.com
Concept Art and script by
andrey missing and shahaf ram
Music by TATRAN
www.tatranmusic.com
www.facebook.com/tatranmusic
www.youtube.com/tatranmusic
– – – –
When I was 9 I played in a tennis tournament. First round begins, the referee of my match didn’t show up. My opponent’s dad said: I’ll be the judge. I didn’t suspect a thing at first but then it dawned on me.. They were fucking cheating. Nobody was there to help so I decided to fight back as hard as I can. I channeled my rage towards the yellow ball. I was unstoppable. Running. Sweating. Swearing. Michel Jordan. Win. Win. Win.
After the first round I felt super ready for the next round. But nobody called me for the next game. Days turned to weeks and summer was over. When school started I started to realize that there is no next round. It haunted me, Did they just continue to play without me?? And maybe the tournament wasn’t over, maybe they still play till this day. Maybe there is no next round at all. No final, no trophy. You just keep playing.
– – – –
בכיתה ו הייתי בנבחרת של גבעת אלה בטניס
בקיץ המועצה המקומית ארגנה טורניר בין הישובים.
התחיל סבב המשחקים הראשון.
עשרות ילדים מזיעים אחד מול השני.
אך קרה מקרה- ולמשחק שלי היה חסר שופט.
האבא של השחקן מולי החליט שהוא יהיה השופט. בהתחלה לא חשדתי. אך מהר מאוד הבנתי מה המשמעות של העניין וראיתי את ההפסד הצורם מתקרב ללא שליטתי.
זה היה כול כך לא הוגן ולאף אחד לא היה אכפת. ואני זוכר איך מתוך פיגור במשחק ומתוך החוסר הוגנות הזאת קיבלתי כזה דרייב להילחם חזרה. וכשהמצב היה נרא חסר סיכוי. משהו נפתח בי. איזה זעם וגאווה חסרת גבולות. הייתי בלתי ניתן לעצירה. לא הפסקתי לזוז לקפוץ. להתאבד על כול כדור. זה לא היה פשוט. אבל ניצחתי .
יום סבב המשחקים הראשון עבר. חזרתי לישוב. הרגשתי מוכן לסבב הבא.
ימי הקיץ עוברים להם לאט, ואני מחכה, ומפנטז כמה רחוק אצליח להגיע עם הזעם החדש שרחשתי. אבל אף אחד לא קורה לי לבא.
הקיץ נגמר, הלימודים מתחילים ומתחיל להזדחל לי לראוש הרעיון הזה, התובנה הבילתי נסבלת- שהסבב הבא לא הולך להגיע.
ואחת לכמה זמן עוד הייתי תוהה עם עצמי
מה קרה שם?
למה הטורניר לא המשיך?
ואולי הוא כן המשיך פשוט בלעדי ?
ואולי בעצם הוא פשוט לא נגמר מעולם.
אולי הוא עדיין קורה. טורניר אחד גדול וארוך. ואין שום שלב שני שאפשר להגיע אליו. גם לא שלישי או חצי גמר.
ובטח שאין פודיום קטן שעולים אליו ושומעים מחיאות כפיים רחוקות או גביע נוצץ מפלסטיק או מדליית ארד שעולה בחניות הספורט בדיוק כמו מדליית הזהב.
אין.
פשוט ממשיכים לשחק עד שנשחקים.
וגם אז
– – – –
